תקציר: מתוך מצוקת השאלה: לאן המלחמה הזו מובילה? המחלוקת אודות החזון הלאומי הישראלי, מקבלת בימים אלה תוכן מעשי. אחד מביטויי תוכן זה הוא הטלת הספק גם בדפוסי ההחלטה על מינוי קציני צה"ל הבכירים. כמו בכל מצוקה חברתית מעוררת מחלוקת, מומלץ להתמודד עמה ולא להתכחש לה.

אלוף במילואים גרשון הכהן כיהן בתפקידיו האחרונים בשירות פעיל בצה"ל, כמפקד המכללות הצבאיות וכמפקד הגיס הצפוני. הוא פרש משירות פעיל בספטמבר 2014, לאחר 41 שנות שירות‏. 

בעל תואר שני בפילוסופיה ובספרות השוואתית מהאוניברסיטה העברית בירושלים. נשוי ואב ל-3 ילדים.

מאמר זה ראה אור לראשונה באתר ישראל היום. הוא מובא כאן באישורו ובאישור המחבר

* * *

בממד העקרוני מינוי קצינים לתפקידם היא סמכות בסיסית והכרחית במהות תפקיד הרמטכ"ל. רמטכ"ל במדינת ישראל יש רק אחד, עיני העם נשואות אליו באמון ובחרדת קודש מיומו הראשון בתפקיד ועד ליומו האחרון. 

אחריות של רמטכ"ל לכל פעולות הצבא, ברוח ובחומר היא אחריות מלאה ומוחלטת, היא אינה ניתנת לפיצול וצמצום, אין דבר כזה חצי רמטכ"ל.  בהיבט הזה, גם בעיצומה של מלחמה, גם בהכרת האחריות הכוללת של הרמטכ"ל לכישלון הצבא בכל אותו היום בשבעה באוקטובר, עדין מתוקף הגדרת אחריותו, רמטכ"ל מוסמך בזכות ובדין - בציות לנוהל האישורים מול שר הביטחון - לקבוע מינויים. הסתייגות מקביעה זו פוגעת במיצוי יכולת הפיקוד של הרמטכ"ל.

מעבר לקביעה מוחלטת זו הנתמכת ביסודות ההיגיון והחוק של תורת הפיקוד והשליטה, קיים כמו בכל תופעה חברתית-ציבורית מרחב משמעותי לברור ענייני ולגיטימי

במרחב הדיון הזה חובה להישמר מהתדרדרות לקצוות. בקצה האחד, הדיון מתדרדר עד כדי הטלת דופי ביושר המקצועי ובממלכתיות של החלטות רמטכ"ל למינוי קצינים. בקצה השני, מוטל דופי של אינטרס פוליטי ובלתי ממלכתי, בכל ביקורת ציבורית בסוגיה. בתווך שבין שני קצוות אלה, רצוי לא רק לאפשר אלא גם לברך על קיומו של דיון ציבורי ענייני שמכונן במידה משמעותית את האמון ההכרחי בין העם לבין הנהגת צבא העם.

במיסוד של עשרות שנים, תהליך המינויים עד רמת תא"ל נעשה על בסיס נוהל סדור בדיון מפקדים. הדיון לתפקידים בדרגות אל"מ ותא"ל מתקיים בפורום המטה הכללי בראשות הרמטכ"ל. בנוהל הזה לכל תפקיד מוצמד אשכול מועמדים שכולם ראויים. הנוהל הזה מבטיח שאין מצב שמפקד תזמורת צה"ל עם הכבוד הראוי לו, מתמנה בגחמת רמטכ"ל למח"ט גולני. 

כבר בימים ראשונים לצה"ל, קבע דוד בן גוריון, שהיה ראש ממשלה ושר הביטחון, כי סיכום דיון השיבוצים הנתון במלואו בסמכות הרמטכ"ל, כפוף לאישור שר הביטחון. אולם מאז, היו נדירים ביותר המקרים בהם סיכום הרמטכ"ל לא זכה לאישור השר. כל זה מתקיים עד דרגת תא"ל. האופן בו מתמנים אלופים לעומת זאת, נתון באופן בלעדי בין רמטכ"ל לשר ביטחון ללא דיון מהסוג המתקיים על שולחן הרמטכ"ל לתפקידי אל"מ ותא"ל. הקביעה הזו נתונה בידי שניים: בין רמטכ"ל שבסמכותו להמליץ על מועמדים ועל מועמד מועדף ובין שר הביטחון שסמכותו לאשר. כל אחד מהם בוודאי מקיים התייעצויות אישיות, אבל אין להן כל מעמד פורמלי. בסוגיה הזו הדומיננטיות האישית של הרמטכ"ל היא מרכזית ביותר.

מהמקום הזה, לנוכח הנסיבות הקשות של מלחמה מתמשכת, למרות ואולי דווקא מתוך המיסוד של נוהל המינויים, מתעוררות בציבור שאלות שרצוי לתת להן את מלוא תשומת הלב. 

הדיון בסוגיה רגישה זו העסיק את בן גוריון כבר בחודשים הראשונים למלחמת העצמאות. סוגיות אלה מתוארות בפרוט מרתק בספרה של אניטה שפירא: "מפיטורי הרמ"א עד פירוק הפלמ"ח". כבר במרץ 1948 טענו מנהיגי מפ"ם כנגד בן גוריון שהמינויים שלו למפקדי צה"ל הבכירים מוטים פוליטית ומפלגתית. למורת רוחם של מנהיגי מפלגות הפועלים, בן גוריון העדיף את יוצאי הצבא הבריטי על מפקדי הפלמ"ח, כך למשל העדיף את שלמה שמיר למפקד חטיבה 7 שהוקמה בסערת המערכה על ירושלים, על פני יצחק שדה. בסוף אפריל בדיון עם נציגי מפ"ם ומפא"י, קבע בן גוריון שהצבא צריך להתנהל לפי צורכי הביטחון וללא זיקות פוליטיות. היה ברור לו שבניין צה"ל זקוק ליותר מאסכולה אחת דומיננטית.

מאז נבנה צה"ל במתח הפורה בין מורשת הצבא הבריטי, לבין מורשת הפלמ"ח.

לדוגמה, לקראת מבצע סיני בדיון מטה כללי על עתיד השריון בצה"ל, נוצרה מחלוקת עקרונית בין הרמטכ"ל משה דיין שראה בטנקים לא יותר מנשק מסייע, לבין חיים לסקוב שהציג את השריון כמוביל קרב היבשה.  כשמונה רא"ל חיים לסקוב לרמטכ"ל לאחר מלחמת סיני, עיצב את כוח המחץ המשוריין שהוביל את צה"ל לניצחון מלחמת ששת הימים. בהיבט הזה, כאשר הציבור מבקש ברור על דפוס המינויים בצה"ל, הוא בין היתר מבקש לברר האם מתקיים בהנהגת צה"ל האיזון ההכרחי בין אסכולות צבאיות.

כך גם ברמה האסטרטגית

תורת צה"ל מגדירה את הביטחון הלאומי כתחום העוסק "בהבטחת היכולת הלאומית להתמודד ביעילות עם כל איום על הקיום הלאומי ועל האינטרסים החיוניים הלאומיים". כבר שנים רבות שהציבור בישראל רחוק מהסכמה על הגדרת האינטרסים החיוניים הלאומיים, עליהם נדרש הביטחון הלאומי להגן. לדיון הזה הכרוך בהשקפת עולם, מתקיימת כמובן נגזרת פוליטית אבל ביסודו הוא דיון לאומי ממלכתי, המדריך במודע ובתת מודע גם את הווית המעשה הצבאי המקצועי של קציני צה"ל הבכירים. 

מתוך מצוקת השאלה: לאן המלחמה הזו מובילה? המחלוקת אודות החזון הלאומי הישראלי, מקבלת בימים אלה תוכן מעשי. אחד מביטויי תוכן זה הוא הטלת הספק גם בדפוסי ההחלטה על מינוי קציני צה"ל הבכירים. כמו בכל מצוקה חברתית מעוררת מחלוקת, מומלץ להתמודד עמה ולא להתכחש לה.  

[לאוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', לחצו כאן]

מצאת טעות בכתבה? הבחנת בהפרה של זכויות יוצרים? נתקלת בדבר מה שאיננו ראוי? אנא, דווח לנו!

נושאים להעמקה

• אוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל'.
• אוסף מאמרי עצמאות וזיכרון.
• אוסף המאמרים על מלחמת ששת הימים.
• הרחבת המושג 'ניצחון'.
• הרחבת המושג: 'אסטרטגיה'.

מקורות והעשרה

• פנחס יחזקאלי (2023), אוסף המאמרים בנושא 'מלחמת חרבות ברזל', ייצור ידע, 8/10/23.
• פנחס יחזקאלי (2018), עצמאות וזיכרון באתר 'ייצור ידע', ייצור ידע, 13/4/18.
• פנחס יחזקאלי (2018), מלחמת ששת הימים באתר ‘ייצור ידע’, ייצור ידע, 5/6/18.
• פנחס יחזקאלי (2014), ניצחון: להשיג את המטרה, ייצור ידע, 2/5/14.
• פנחס יחזקאלי (2014), אסטרטגיה, ייצור ידע, 2/5/14.